ניוז לטר מספר 21 - 5 ביולי 2012 - ט"ו בתמוז תשע"ב - הבית ברחוב טולוז – או סיפור הידידות המופלא בן האדריכל היהודי יצחק רפפורט והמיליונר המוסלמי מוחמד עבד אל רחים

בסוף השבוע הבא, ה-14    ביולי, יחגגו  בצרפת וברחבי העולם את   "יום הבסטיליה", יום העצמאות הצרפתי. 

בישראל, תתקיים כמדי שנה, קבלת    פנים חגיגית בביתו הרשמי  של שגריר צרפת   בישראל (כיום השגריר כריסטוף ביגו).    מעונו הרשמי של שגריר צרפת בישראל,קיים מאז 1949    על גבעה נאה בליבה של שכונת עג'מי ביפו ברחוב טולוז 1 פינת רחוב מנדס פרנס.  

מעטים, מבין מאות הקרואים, שיגיעו השנה לחגוג    עם כריסטוף ביגו  על המדשאות המטופחות  בבית המידות המיוחד הזה ויצפו כמדי שנה בזיקוקי הדינור המרהיבים, לא בטוח שמכירים    את סיפורו המיוחד של הבית שנבנה בסגנון הבינלאומי ( בתמונה למעלה) במחצית שנות    ה-30 עבור מולטימיליונר מוסלמי, מוחמד עבד אל רחים ,  שהיה בין היתר מראשי הפורעים הערביים נגד    היהודים ביפו. 

האדריכל למרבה הפלא היה   יהודי, מראשי קהילת אדריכלי הבאוהאוס של ת"א בשנות ה-30, חבר בכיר   ב"הגנה בת"א, שבתקופת המאורעות התחפש כמוסלמי, כדי להמשיך את עבודת חייו עבור ידידו המוסלמי.

מדובר באדריכל יצחק   רפפורט, ( בתמונה למעלה משמאל), אחד האדריכלים המיוחדים שידעה תל אביב שהותיר   את רישומו ועבודותיו בחלקים שונים של יפו ובמרכז העיר ת"א. רפופורט  עלה לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, עם סיום 
לימודיו השתלב בבנייה המנדטורית ברחבי א"י ועבד במחלקת העבודות הציבוריות של  המנדט. ובמסגרת תפקידו היה שותף בין היתר להקמת בנין הדואר בשד' ירושלים ביפו. ב 1930 ניהל את משרדו של האדריכל המפורסם   ריכרד קאופמן כשותף זוטר. לאחר מכן פתח משרד עצמאי. עבודותיו בתקופה זו כללו בניני   מגורים רבים ובניני משרדים, בעיקר בת"א וביפו בסגנון הבינלאומי, אבל  עם ייחוד אישי: שילוב אבן טבעית בחזיתות, קשתות   בחלק מהפתחים ועוד. 

בין המבנים שבנה: אגף בבית החולים דג'אני ובבית החולים הצרפתי   ביפו. בית בנק קופת עם, בית בנק איגוד, בית מרכז מרכנתיל,  קולנוע מקסים, בית עיתון הארץ בקריית המלאכה   בת"א, בית  מפעל הפיס, בית חברת   הביטוח מנורה, בית ספר אליאנס  ברמת אביב ועוד    רבים אחרים.  בתחילת שנות השלושים הצטרף   רפפורט לארגון ההגנה והיה חבר, כקצין הנדסה וחבלה, במפקדתה בתל אביב. 

הדרמה הגדולה בחייו של   יצחק רפפורט התחוללה במחצית שנות ה-30. רפפורט היה מעורב בחיים החברתיים של עשירי   יפו ות"א והיה חבר בכמה ארגונים. שם גם התוודע למוחמד עבד אל רחים, ראש לאחת   המשפחות העשירות והמכובדות בעיר. עבד אל רחים היה בין השאר, הבעלים של פרדסים   רבים, יצואן גדול של תפוזי יפו, בעל טחנות קמח ועוד.  היות ולרפפורט היה כבר ניסיון בתכנון מספר 
מבנים גדולים ביפו ביקש ממנו מוחמד עבד אל רחים במהלך 1935, להקים עבורו בית מידות   מפואר בלב שכונת עג'מי.

רפופורט, קיבל על עצמו   את המשימה אך דרש, כי הבית יתוכנן בסגנון הבאהאוס בה התמחה, למרות מיקומו בשכונה,   שמרביתה היתה בנויה בסגנון ערבי מקומי. לאחר פשרה עם עבד אל רחים סוכם, כי פנים   הבית  שהתפרש על גודל של 800 מ"ר,  יהיה בסגנון מזרחי השאול מאורח חייו של הבעלים. רפפורט השקיע את כל נשמתו בתכנון   המבנה של ידידו ואף שילב בו חידושים כמו חניון עילי בבית, למכונית הפאר של אל   רחים.   מתחת למבנה הוקם אולם   וסביבו נשתלה גינה ובה בריכת נוי חדרי אירוח ועוד. 

 שנה לאחר תחילת הבנייה, ב 1936,  פרצו המאורעות ביפו וליהודים הייתה סכנה ממשית   להיכנס ללב העיר הערבית. אולם הדבר לא הרתיע את האדריכל יצחק רפפורט. אחת לכמה ימים, היה עושה דרכו במכוניתו עד פאתי שכונת מנשיה הערבית, שם חבש על עצמו רפפורט גלבייה וכפייה. כך כשהוא מחופש  לערבי  עשה את דרכו לבית ידידו. יצחק רפפורט, שדיבר ערבית רהוטה, הוצג בפני ידידיו של המארח כקרוב משפחה המתגורר בכווית, אשר הגיע לביקור. לעתים קרובות נכח בתכנון מבצעים נגד היהודים על ידי מפקדי הכנופיות  שהיו מתכנסים בבית, מידע אותו העביר יצחק רפפורט עוד באותו יום לאנשי ההגנה.

עם כיבושה של יפו ב 1948, נמלט אל רחים ללבנון, תוך שהוא משאיר לידידו היהודי ייפוי כח  בילתי חוזר למכור את הבית. עם קום המדינה שיחרר
רפפורט  את הרכוש מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות המסמך ומכר אותו בתיאום עם אל רחים, לממשלת צרפת, שהזדרזה והפכה אותו למעון הרשמי של שגרירה בישראל. את כל הכסף העביר לידי עבדול רחים בנאפולי שבאיטליה, לשם הגיע במיוחד מביירות. ב 1981, בגיל שמונים,8 שנים לפני פטירתו,  פרש יצחק רפפורט לגמלאות והותיר את המשרד בידי בנו האדריכל עודד רפופורט הממשיך לנהל גם היום את "רפפורט אדריכלים".

בסוף יוני 2003 הוכרזה ת"א על ידי אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי וזכתה רשמית לכינוי ה"עיר הלבנה". 
לפיכך, ב-9 השנים האחרונות נחוג אירוע חשוב זה ב"בלילה לבן" בעל המשמעות הכפולה. חגיגות שיתקיימו ברחבי העיר בלילי חמישי הבא. אחת הסיבות החשובות להכרתה של תל אביב כבירת הבאוהאוס העולמית, הם עבודותיה של האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שנתפרסמה אומנם בזכות זכייתה בפרס ראשון לתכנון כיכר דיזנגוף ב 1934, אך עבודותיה  הרבות פרושות כיום על פני איזורים רבים בתל אביב ובצדק ניתן לכנותה כמלכת העיר הלבנה. 

אחת העבודות המוקדמות של ג'ניה אוורבוך ברחבי ת"א, עוד לפני תכנון כיכר דיזנגוף, הוא תכנון בית  משפחת וילקוביץ' ברחוב הנביאים 7 פינת רחוב שמשון הגיבור בת"א. בניין מרשים אותו תכננה ג'ניה אוורבוך ב 1933, כשלוש שנים לאחר תום לימודיה. הבניין המרשים הוזנח שנים רבות ולפני 16 שנה, (1995) גוייס האדריכל גידי בר אוריון לשקם את המבנה ולהוסיף קומת גג מרשימה. היה זה אחד הנסיונות הראשונים שנעשו בעיר לשמר על תכנון מקורי של אחד מבתי הבאוהאוס היפים ומנגד להכיל בו תוספת בנייה. גידי בר אוריון השכיל להפריד בין ישן לחדש, תוך מתן כבוד הולם למבנה של ג'ניה אוורבוך ולפינתיות של המבנה.

אין ספק שג'ניה אוורבוך הייתה אדריכלית פורצת דרך. לא רק בזכות עבודותיה, אלה גם בשל הישגיה בתחום בו שלטו באותה תקופה גברים בלבד ובנה עו"ד דני אלפרין אוהב לספר כי היא היתה מערבבת בעצמה את המלט, צובעת את הקירות  ומדריכה את העובדים כיצד להקים את הבניינים. 

היא נולדה ב-1909 בשנת ייסוד ת"א. ובגיל שנתיים עלתה לארץ ( 1911)  אביה זאב אוורבוך היה רוקח והקים את בית המרקחת הראשון בת"א, ולאחר מכן היה ממקימי ההסתדרות הרפואית וממקימי המפעל "מעדן" לגזוז ולקרח בעיר. ג'ניה גדלה בת"א ולמדה בגימנסיה הרצליה, ובגיל 17 נסעה לבדה ללמוד באירופה. אוורבוך למדה במשך שנה אחת אדריכלות ברומא ומשם בשל התגברות האנטישמיות עברה להמשך לימודיה לבלגיה. ב-1930 סיימה לימודה כאדריכלית וחזרה לתל אביב. 

ב-1932 פתחה בעיר משרד אדריכלים עם האדריכל זלמן ברון  ומכן החלה הקריירה שלה לנסוק. היא תכננה בין היתר את קפה גלינה ביריד המזרח בצפון דיזנגוף, את אצטדיון המכביה, את בתי המגורים של שחקני הבימה במתחם מעונות עובדים בעיקר את ביתו של רפאל קלצ'קין בפינת פרוג וגורדון.  אוורבוך תכננה את בתי הספר המקצועיים שבח ומקס פיין. היא תכננה את כיכר סטרומה בחולון ועשרות וילות ובתים פרטיים בת"א וברחבי הארץ ואפילו תכננה ב-1960 בית כנסת מיוחד בקיבוץ עין הנצי"ב והפכה לאישה הראשונה בעולם שתכננה בית כנסת.

אך ללא ספק גולת הכותרת של השגיה המקצועיים היא ב 1934 עת זכתה בפרס הראשון לתכנונו ועיצובו של כיכר דיזנגוף. היא עיצבה את הבתים סביב הכיכר במעגל. (מלבד בית אחד בפינת בן עמי, תכנונו המפורט של כל מבנה נמסר לאדריכל אחר) עם מרפסות ארוכות העוטפות את המבנים. מעטים יודעים כי בתכנון מקורי היה  החלק המרכזי של הכיכר מוגבה מטר מעל הכביש המקיף אותה. המפלס התחתון היה מיועד לחנייה והגינה בשני מפלסים על גג החניה ובמפלס נמוך יותר. אולם כדי לחסוך בהוצאות ומשום שבעיות החניה והתנועה באמצע שנות ה-30 לא  נחשבו רציניות, נבנתה הכיכר בסופו של דבר במפלס אחד. 

ב-1934 נישאה ג'ניה אוורבוך למלך הבטחוני של ת"א, חיים אלפרין שהקים ב-1921 את המשטרה העירונית ולאחר מכן היה מעורב בהקמת מכבי האש, מגן דוד אדום, המשמר האזרחי, היה המפקח העירוני וגם מנהלו של מוזיאון ארץ ישראל. הם היו זוג עירוני נוצץ ובוקש בכל מפגשי החברה העירונית התל אביבית של שנות השלושים והארבעים.